הלהב מבקשת לחדור
כמו אצבע לתוך הקלידים
כדי להוציא את הצליל
או את הדם
בכוח
בעזרת השם
אם יתגבר הרצון תוך כדי
אז אולי נוציא את כל מה שבפנים
וכל מה שנשאר נזרוק
וכל מה ששלנו נחביא
נשמור לפעמים הבאות
כשנרצה להזכר ולחזור
כי כל הגעגועים לתהליך
מעולם לא פסקו
עוד יום או עוד שנתיים זה יקרה
המחלה תלקה בעוצמות כוחותיה האחרונים
השאיפה תישאר
הכאב יגמר
וחוסר הקיום יגבר
על הקיום
ולא נחיה עוד
ויהיה לנו טוב
לא אוהבת את רחמנינוב
אני חושבת שהטראומה הכי חזקה שאזכור מהשנים האלו היא השיחות הליליות הארוכות עם אמא שלי בהם היינו עוסקות בלהפנות אלי את האצבע בכל נושא שהוא ולהאשים אותי. באותם לילות בכיתי ובכיתי ונרדמתי לבסוף מרוחה במסקרה של עצמי והרגשתי מאוכזבת ומופסדת במלחמה בה לא ניסיתי לנצח. אולי קצת, עם אמירה אחת או שתיים ניסיתי להביע את הצדקותיי אבל הכימיקלים במוח שלי לא עבדו והאייקיו שלי שלא אמור להיות גבוה או משהו אז הוא לא עבד כמו שרציתי ומה שהתנפל עליו כמו שור ותפס את מקומו הוא הלב והאמוציות שהכי טוב להרגיש בעולם כמו כעס ועצב ורחמים. אז לא יכולתי להתפאק מלדחוף את הראש מהחלון ולקוות שככה אוכל לדחוף גם את רגליי מעבר לו ולא יכולתי שלא לרצות לחיות חיים לבד כי החיים איתה הם לא חיים וחיוכים איתה הם לא חיוכים שהייתי מקבלת בכל מקום אחר וזה פגע בי, זה פגע בי. לצערי גם כשאני לבד אני עם עצמי מתייסרת ולא מצליחה ליישר קו עם ההגדרות העצמיות ביחד עם הידע שיש לי ולא מצליחה שלא לבכות גם כשאני שמחה וגם כשאני מחוץ לבית.
לכן אולי התאהבתי בחופש שאני מרגישה כשאני אצלך או באוטובוסים לא מוכרים בתל אביב או בעיר אחרת או בכלל עם אחרים שמעולם לא דיברתי איתם וראיתי אותם לראשונה באוטובוס איתם אהבתי לנסוע, ואותם אהבתי להרגיש.
עכשיו אין מוצא מלאבד ביטחון בכל דבר בעולם כי הצדק נמצא בשום מקום. לחפש ולחפש ולחפש אותו ואז עוד קצת וכבר אין תקווה. אף פעם לא הייתי אחת ששרה את התקווה ואולי זאת אחת הסיבות שאני כל כך אבודה עכשיו ואפילו את התקווה אין לי לא בי, לא ביכולות שלי ואפילו לא במדינה.
זאת כבר ממזמן לא אהבה. יש לנו סוג של חיבור שלא היה לאף אחד אחר, ואף אחד לא יכול להסביר אותו. תגיד לי שאתה רוצה אותי, ותספר לי שאתה לא רוצה מערכת יחסים אבל אתה לא רוצה רק סקס, אתה מחפש משהו בין מחויבות לחוסר מחויבות, בין אהבה למרחק, בין לקיחת סיכון לביטחון. אני אמצא את האומץ שלי בין כל הכאוס, הצללים והבדיות להגיד לך שכלום לא יהיה, כי אני יודעת שזה הדבר הנכון לעשות. החיבור הזה הוא ממזמן לא אהבה וקשר לא יכול לצאת מפה, כי כמו שכולנו למדנו מהסרטים קשר נולד מאהבה הדדית ופה יש מעין חיבור מוזר שקושר אותנו לרצפה וברגע שאנחנו מנסים לעלות למעלה הוא מפיל אותנו חזרה כי הרי אנחנו קשורים. אתה טוען שלקחנו את הרעיון הרומנטי שלנו מאיזה סרט נדוש, והאמת היא שבחיים לא ראיתי סרט מהסוג הזה. וזה מדהים לחוות אותו, ואותך, לא כאהוב ולא כידיד, אלא כמי שאתה. ובחיים לא להתנתק. אנחנו מסתכלים על העבר שהיה מלפני שנתיים כאילו הוא פיסת הזיכרון הכי טובה שהייתה לנו, כשהאמת היא ששם לא נולד דבר חוץ מההיכרות שלנו אחד עם השני, וכל הסיפור נוצר הרבה אחרי זה. בלי כוונה, כששנינו בעלי זוגיות. אף פעם לא אמרנו לאחרים שלא נבגוד, ואנחנו מוצאים את עצמנו כמעט, אבל כמעט, בוגדים. ובשביל מה? אם הרי זאת לא אהבה, אם הרי אין כאן ביטחון ואין כאן אושר. החיוכים שאנחנו מביאים אחד לשני במציאות ודרך המסך הם מזויפים, כולם עשויים מחלקיקי לב שבור ורפרנסים אל העבר המתוק שלנו כשלא היה כזה מתוק. כל חלקי הזיכרון שמהדהדים שוב ושוב נוצרים מההרגל שלנו להישאר בתוך החיבור הזה שלנו ולעולם לא להתנתק. הרגלים רעים. הרי הרגלים רעים הוא השיר שהביא את שנינו למקום הזה עכשיו. הרי הצחוק האמיתי והתמים שלנו מכיתה ט’ הוא מה שהביא אותנו להכיר אחד את השני כבני אדם לקשר פוטנציאלי. וכמו שברק פלדמן כתב פעם, אתה הוא בן הזוג הפוטנציאלי. תמיד תהיה. החיבור הזה שנשאר בינינו מזויף, אנחנו נאחזים בו ללא מטרה, ולעולם לא מוצאים דרך חזרה ממנו. בוא נהיה לבד. בוא רק ניקח רגע, אני אלך לטל, אתה תהיה לבד. כי בחיים לא היית לבד, תמיד הייתי פה.
עכשיו לא אהיה.
(מחר ה10/5 ואני מצטערת אך לא אוכל להתעלם מכך)
(כמה כואב היה לראות שוב, וללכת)
